פסק-דין בתיק ת"א 5842-07

כללי

1.         התובעים ,ביחד עם אחרים,הינם הבעלים במשותף של קרקע בשטח כולל כ- 3451 מ"ר, נטועה בעצי רימון ועצי פרי אחרים, והנמצאת בצמוד לכביש הראשי והחוצה את כפר כנא, והידועה גם כחלקה 47 בגוש 17390 בקרקעות כפר כנא. (להלן: "המקרקעין"). חלקיהם של התובעים במקרקעין, הם כדלקמן: התובעת 1 - 1259/3451; התובע 2 - 328/3451; והתובעת 3 - 313/3415, וביחד - 1900/3451.

2.         מזה שנים רבות, קיים סכסוך מריר בין הצדדים, באשר להחזקתו ושימושו של הנתבע במקרקעין. בזמנו, עתרו הנתבע ואביו לוועדת האריסות המיוחדת שליד בית-המשפט למתן סעד הצהרתי, כי הם אריסים חוקיים מוגנים, בין השאר, במקרקעין, על-פי פקודת האריסים (הגנה), (תיק ו"ע 2/96). (להלן: "הבקשה"). ועדת האריסות המיוחדת דנה בבקשה ושמעה את ראיות הצדדים דשם. בפסק-דין מיום 13.5.2007 (ת/2), דחתה ועדת האריסות את הבקשה. (להלן: "פסק-הדין של ועדת האריסות") ויודגש: בפסק-הדין האמור נקבע באופן פוזיטיבי, כי הנתבע לא הוכיח כדין שהוא אריס חוקי מוגן. פסק-הדין האמור הינו פסק-דין חלוט ומחייב את הצדדים.

3.         דא עקא, הנתבע לא מילא אחר פסק-הדין של ועדת האריסות ודרישת התובעים ממנו לפנות את המקרקעין ולהחזירם לבעלים הרשום. בסופו של יום, נאלצו התובעים, ביחד עם חלק משאר הבעלים במקרקעין, להגיש לבית-המשפט שתי תובענות לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין וממקרקעין אחרים. (תא"ק 4271/07 - 6152-05-08). שתי התובענות נידונו, במאוחד, בפני כב' השופט אבראהים בולוס. בהליכים אלה ולענייננו, טען הנתבע, טענה חדשה, כי הוא מחזיק במקרקעין מכוחה של רשות בלתי-הדירה מהבעלים. בפסק-הדין מיום 16.5.2009, נעתר כב' השופט בולוס לתובענות דנן, דחה את טענת הנתבע האמורה והורה לנתבע, בין השאר לסלק את ידו לאלתר מהמקרקעין (ת/1). (להלן: "פסק-הדין בהליכים הקודמים"). ערעורו של הנתבע על פסק-הדין האמור, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 250/09) אף נדחה, כאמור בפסק דין מיום 7.6.2010. (ת/1). (להלן: "פסק-הדין בערעור"). אין להכביר מלים, כי פסקי-הדין בהליכים האחרים ובערעור הינם חלוטים ומחייבים את הצדדים.

טענות הצדדים

4.         התובעים טוענים, בקליפת אגוז, כי הנתבע הינו מסיג גבול במקרקעין. אין לו זכויות כלשהן במקרקעין. הוא לא מציית להחלטות שיפוטיות: פסק-הדין של ועדת האריסות ופסקי-הדין בהליכים הקודמים. הוא מסרב לפנות את המקרקעין ולהחזירם להם ולשאר הבעלים החוקיים וזאת חרף דרישותיהם החוזרות ונשנות אליו לעשות כן. בנסיבות העניין, על הנתבע לשלם להם דמי שימוש ראויים, בגין החזקתו ושימושו שלא כדין במקרקעין, מיום הגשת התביעה. וכן, בהתנהגות דנן, גרם להם הנתבע נזקים ועליו החובה בדין לפצותם על נזקים אלה. הם מבססים את תביעת הנזיקין דנן על מספר עוולות: הסגת גבול, לפי סעיפים 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"); רשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה; מיטרד ליחיד, לפי סעיף 44 לפקודה; תרמית, לפי סעיף 56 לפקודה ונגישה לפי סעיף 60 לפקודה. כמו-כן, טוענים התובעים, כי בהחזקתו ושימושו במקרקעין, התעשר הנתבע על חשבונם שלא כדין ועליו להשיב להם את שוויה של הזכיה הנאמדת על-ידם בסכום התביעה, בסך של 1,200,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה (24.9.2007).

5.         הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה על חלופותיה השונות, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. לדידו, המדובר בתובענה טורדנית, קנטרנית והמוגשת תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

6.         אליבא דנתבע, אביו המנוח, בני משפחתו והוא עיבדו את המקרקעין ברציפות החל משנת 1932 ועד היום, בהסכמת התובעים ושאר הבעלים החוקיים של המקרקעין. הם אריסים חוקיים הזכאים להגנתה של פקודת האריסים. הוא לא קיבל דרישה מהתובעים לפנות את המקרקעין.

וכן, בתביעתם דנן, מנסים התובעים להתעשר על-חשבונו שלא כדין. התובעים מתנהגים כלפיו בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת. הנזקים הנתבעים, מופרזים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. לחילופין, הוא עותר לסעד מן הצדק, שיימנע פינויו מהמקרקעין בשל ההשקעות הרבות שהוא השקיע במקרקעין והשכרתם.

מסכת הראיות

7.         לתביעה לא היו עדים. מטעמה, הוגשו שני מוצגים: ת/1 - פסק-הדין בהליכים הקודמים ופסק-הדין בערעור; ות/2 - פסק-הדין של ועדת האריסות.

מטעם ההגנה, העיד הנתבע לעצמו, אשר הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית  (נ/1), ותצהיר משלים (נ/2).

כמו-כן, מומחה בית-המשפט , שמאי המקרקעין והכלכלן מר עאטף עאלם (להלן: "המומחה") נחקר, בחקירת שתי וערב, על חוות-דעתו בכתב מיום 4.10.2009. (להלן: "חוות-הדעת").

דיון

דמי שימוש ראויים

8.         אכן, הוכח בפניי, כדבעי, כי מזה עשרות שנים, מחזיק הנתבע, שלא על-פי זכות שבדין, במקרקעין, ולגביו ועם כל הצער, לית דין ולית דיין. הוא ממאן למלא אחר החלטות שיפוטיות (פסק-הדין של ועדת האריסות, פסק-הדין בהליכים הקודמים ופסק-הדין בערעור), ככל הנראה, מתוך מחשבה מוטעית כי "כל דאלים גבר". בכל הקשור לפלוגתא שבין בעלי-הדין שנסובה סביב שאלת זכותו של הנתבע במקרקעין, אם בכלל, אומר, כי היא כבר נדונה ביניהם בהתדיינויות קודמות והוכרעה על-ידי ועדת האריסות המיוחדת שליד בית-המשפט, בית-המשפט ובית-המשפט המחוזי בנצרת, בפסקי-דין סופיים וברי-תוקף. (פסק-הדין של ועדת האריסות, פסק-הדין בהליכים הקודמים ופסק-הדין בערעור) - ת/1 ו- ת/2. לעניין זה, קיים מעשה בית-דין מסוג השתק-פלוגתא, המונע התדיינות נוספת בין בעלי-הדין בגין אותה פלוגתא. (נ. זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות (1991), עמ' 198-137; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 584, 587; ע"א 9551/04 אספקן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 12.10.2009).

9.         אדגיש, כי במקרה דנן, התקיימו ארבעת התנאים לתחולתו של כלל השתק-פלוגתא. ראשית, קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק-הדין של ועדת האריסות, פסק-הדין בהליכם הקודמים ופסק-הדין בערעור, לבין זו העומדת לדיון בהליך דנן; שנית, נקבעו ממצאים פוזיטיביים באותה פלוגתא בשלושת פסקי-הדין הקודמים האמורים; שלישית, ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית עד למאוד לתוצאה הסופית אשר נקבעה בהתדיינויות הקודמות; ורביעית, קיימת זהות, בין בעלי הדין בהתדיינויות הקודמות האמורות ובהליך דנן. (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם בנבו], 21.2.2007).

10.       הנה-כי-כן, מסקנתי, היא, כי הנתבע הינו מסיג גבול במקרקעין ועושה בה שימוש בלעדי מזה עשרות שנים, תוך פגיעה קשה עד למאוד בזכויות הקניין של התובעים ושאר הבעלים החוקיים ותוך רמיסה גסה לחוק ולשלטון החוק. מכאן, זכאותם של התובעים לדמי שימוש ראויים מהנתבע בגין החזקתו ושימושו הבלעדי ושלא על-פי זכות שבדין במקרקעין הן בעילה הקניינית והן בעילת עשיית עושר ולא במשפט. (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4), 769, 777 (1999); ע"א 511/89 שחף שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד, מה(5), 643, 648 (1991), רע"א 1921/10 שאולי נ' רשות הפיתוח [פורסם בנבו], 3.5.2010).

גובה דמי השימוש הראויים